דוד רקיע | DAVID RAKIA



About David rakia's  art

תיבת טקסט: הלל

article about David Rakia :




Professor M.L. Mendelson wrote in the book "David Rakia " 1984 :


Throughout his career Rakia has grown in terms of vision , style and technique . He has successfully touched on and organically incorporated in his work all the major styles of the period : expressionism, symbolism ,surrealism and to some extent – even abstraction , yet he remains above all and primarily an artist of mystical vision celebrating the unity and spiritual beauty of Jerusalem and the Jewish Spirit .





Dr. Gideon Ofrat  wrote in the book "Signs"2009  :


The overall artistic progression of David Rakia, from his early steps in Jerusalem, up to the latest letters chapter could apparently be summarized in the three archetypal existential conditions – aesthetic, ethic and religious – as defined by the Danish philosopher Soren Kierkegaard in his 1843 works (Either/Or and Fear and Trembling). For it can be claimed that Rakia’s earliest paintings, the Jerusalem vistas, sought to bring to fruition the “aesthetic”. But as far back as his proletarian paintings of 1953 – 1957, the ethical filtered in, never to release its hold on Rakia’s work over the course of decades, not even when he drew in the sensuality of Eros nor when he rose up to get in touch with the religious in all of his symbolic and visionary paintings. But in the letter paintings of the new millennium, Rakia made the “leap of faith”, in Kierkegaard’s terms, from “the ethical state” to the “religious state”. Here he executed an irrational plunge of faith into the ocean of letters, while taking his leave of the rational formulations of symbolic sentences of one kind or another. It seemed that now, he and his work matched the following lines by Kierkegaard:

“After being immersed in the general, he now isolates himself as higher than the general. (…) Now, without circumventing this general, but by way thereof, the individual raises himself above the general, as he stands in absolute relationship to the absolute.”



Professor Avraham Ronen , Ha- Arez (news paper) 1962 , about an exhibition of David Rakia in Nora Gallery  


“The objective substance of Rakia’s letters is not created from a plastic three dimensional are emphasized by calculated  “ colorful perspective “ . “

description but on account of they being a part a   scenery with depth and space , which










Cosmic Scribe
DAVID RAKIA'S paintings show the artist's 40-yearpreoccupation with the Hebrew alphabet. In the beginning, letters made obscureappearances among the structures of his Jerusalem landscapes. But with time theybecame more prominent features of his compositions. In recent years they haveevolved into the theme of his abstract works, but only now has he reached whatseems the climax of his exploration: on large, engulfing canvases, Hebrewletters are basic elements filling uncomposed friezes. Rakia positions hisletter-particles by improvisation and without premeditated structure. He says heworks with a basic theme in mind, developing it like a baroque or jazz musician. But bold forms emerge. Layer upon layer of letters give a dramatic sense ofinfinite spatial depth, like uncountable stars receding to ungraspabledistances.
He was born in Vienna in 1928. His paternal grandfather was asofer stam — a scribe penning the Old Testament texts onto sacred parchment withthe painstaking attention to minutiae demanded by Jewish law. Rakia recalls hisfascination as a boy watching the old craftsman in his workshop. Later the Nazisdestroyed the scribe's work, and then murdered him in Theresienstadtconcentration camp. "My life's preoccupation has been retrieving his work," saysRakia.
With his parents, Rakia fled Europe in 1938, reaching Palestine aftersix months in transit. He later studied art at Jerusalem's Bezalel Academy andin Paris, and identified himself as a Surrealist. "But after Paris I underwent apersonal revolution and discovered my roots." He became obsessed with Jewishmysticism, and Hebraicized his name from the former Sternfell—Rakia meansheaven, or the mystical firmament of Genesis. His Hebrew letters motif firstappeared in public in 1961, in an exhibition at Tel Aviv Museum of Art.
Rakia calls his work an assertion of Hebrew culture in a world still hostileto Jewish identity. But his themes are larger, more universal, even cosmic. Hislanguage, admittedly, is local, specific—the Hebrew characters of his immediateenvironment—but their reference is to Heaven. Constellations of lettersrecurring in his paintings make up key words from the Kabbala — the central workof Jewish mysticism. Terms such as yesod (foundation), netzach (eternity), tiferet (splendor), emerge almost unintentionally, as in the automatic, stream-of-consciousness writing method nurtured by Joyce. These terms point tothe global, eternal preoccupation’s of this artist.
Rakia's work correspondswith Jewish tradition, which places the Hebrew alphabet in an exalted role. Thisstands in contrast with the Western assumption, evolved over the last three orfour centuries, that language has no significance or powers of its own. In theWest, words and letters are viewed as mere signs, which work as such only by thegrace of human, social convention. "Flower," for example, means something onlybecause people use it in their interactions to communicate thoughts aboutflowers. If the human use of the word was different, its meaning and entire rolein the world would be different as well.
But the traditional Jewish view isthat Hebrew is divinely instituted, not humanly evolved. The Hebrew language andits letters, accordingly, have a unique reality and holiness. It has existedeternally—and so predates Creation, and was already around and waiting for theevents of Genesis. Mystics have made much of the role of Hebrew characters inthe emergence of reality out of chaos—of how the letters acted as vessels forthe creation of the parts of our environment..
Rakia's mind-set is shaped bythe Kabbalistic view of the Hebrew language and its role in Creation. It is afanciful idea, but we can appreciate his canvases without making that leap offaith. As metaphors they work marvelously: We see a universe in which Hebrewletters, not material particles, are the basic components. It is a universeglowing with sacredness—and the sense of that sacredness infusing realitylingers, even when we switch back to our own. .

Sara Gaon
The IsraelObserver





letters ....



Letters of the Law
Veteran Jerusalem painter David Rakia (b. Vienna, 1928, here since 1938) an early Bezalel graduate, has been making paintings of ametaphysical bent, filled entirely with Hebrew lettering, for the last fourdecades. At last, in a show somewhat ominously entitled Toward the Beyond, hehas got it all together.
Much of the earlier body of Rakia's work skirtedthe edge of kitsch. You can see what I mean by taking a look at a highcolorshaped and multi-dimensional painted cutout Rakia has placed at the entrance tothe Jerusalem Artists House. Don't let it put you off. His paintings upstairsare an eye-opener, in which the myriad bits of lettering are brought toexcellent resolution in a series of pattern paintings of both depth and overallsurface design and quality.
Since 1980s biblical themes have been of primaryimportance to the artist, because for Alexander Gurevich the biblical narrativesare the seeds that never stop germinating, prototypes of historical situationswhich repeat themselves over and over again, landmarks of spiritual developmentof peoples and epochs.
Each of these works has been organized with adifferent color harmony and all of them work, whether in warm or cool hues. Thelight caught by various letters is carefully organized and the units form apleasing texture. But it's the careful and restrained color organization thatimparts a maturity to these unusual works.

Meir Ronnen
JerusalemPost, 1988

מורשת ישראל אוניברסיטת אריאל בשומרון 
גיליון 17 , יוני 2019 , עמ׳ 287-257

 מאמר על הצייר דוד רקיע כתבה דר רות דורות מאוניברסיטת אריאל בשומרון 
 דוד רקיע

אני צייר בעל חזון. שאיפתי היא לעבוד לפי חזוני: לארגן את העולם לפי סדר יותר

מוסרי מאשר קיים היום. 50

מסעו של דוד רקיע ) 1928 – 2012 ( מתחיל בתיאור המציאות ונע במרוצת השנים אל תמצית

הצורה והצבע. בשנות השישים המוקדמות החל לצייר את ירושלים והגיע להגדרה מדויקת

ועמוקה של העיר. ציוריו מתקופה זו נעשו לאור הסגנון ה"קלאסי", המזוהה עימו ביותר,

ובעזרתו הִרבה לתאר מבנים, צמחייה ושמיים – כולם בירושלים של מטה ושל מעלה.

מאז שהתקרב לעולם התיאוסופיה, המיסטיקה היהודית והקבלה, אותיות האלף־בית

פזורות ומרחפות, ממריאות או נטועות בקרקע ציוריו המיסטיים־סימבוליים. 51 הן צבעוניות

ומופיעות בהם בצפיפות, בסמיכות ובעוצמה בדרגות שונות, ועוברות כחוט השני כמעט

בכל אחד משלבי אומנותו, ומהוות גם חלק אינטגרלי מנופיו. רקיע אינו משתמש באותיות

לצורך עיטור קליגרפי דו־ממדי אלא כיסודות צורניים שמהם הוא בונה נופי פנטזיה שיש

להם חלל, עומק ורוחניות. הוא הופך את האותיות לשערים, ליערות, למגדלים ולדמויות.

בדומה למורו, מרדכי ארדון, הצייר מייחס משמעות עמוקה לאותיות, שלדעתו יש בהן

קדושה. בשונה מן הגישה המדעית, העוסקת בחקר התפתחות האותיות ובמשמעותן מבחינת

השפה הכתובה והמדוברת, והרואה באות סימן מוסכם להבנה הדדית, הגישה המיסטית של

אנשי הקבלה והסוד רואה באות קווי אור וכוח פלאי הבאים מן העולמות העליונים. כשם

שכל אות שונה בצורתה, כך היא שונה ברעיון או במחשבה שהיא מביעה: "הן נחלקות

לזכריות ולנקביות, הן מביעות את מידת הרחמים או הדין, הטוב והרע והן משקפות את כל

יסודות החיים". 52

בציור "ירושלים בתפילה" ) 1977 ( רקיע תופס את העיר רגע לפני עלות השחר. שעה זו

היא זמן קסום: הלילה חלף וטרם הפציע האור. אפשר לחוש בטוהר ובניחוח האוויר. זהו זמן

שבו אור וחושך – לבן וכחול־סגול כהה – שולטים לחלופין ונמהלים זה בזה. שימושו של

הצייר בצבע שליט אחד )במנעד גוני כחול ליריים( הוא נרחב, וכדי להעביר את ייחודיותה

של ירושלים, האומן עוטף את הציור באווירה רוחנית רוויית כחולים )צבע הרקיע( ובכך

50 חדווה הרכבי, "חלומות של אנשים", כל העיר – ירושלים, 3.7.1987 .

51 ראו: .Marcel L. Mendelson, David Rakia (Tel Aviv: Massada, 1978), p. 9

52 ש"ז כהנא, האותיות וסודותיהן )ירושלים: המכון לחקר ההוי המסורתי, תשמ"ה(, עמ' 35 .

78 רות דורות

מתאחדים תחומי המעלה והמטה. וסילי קנדינסקי, שממנו הושפע כאמור דוד רקיע, התייחס

לצבע זה ואמר: "ככל שהכחול מעמיק יותר, כך הוא מזמין את האדם אל האין־סוף, לעורר בו

כיסופים לטהור ולבסוף לעל־טבעי ]...[ ככל שהכחול זוהר יותר, כך הוא מאבד את צלילו, עד

שהוא נהיה דומייה שקטה ולבנה ]...[ בהתקרב מאוד הכחול לשחור, הֵדו הוא של אֵבל בלתי

אנושי כמעט. בעלותו לכיוון הלבן ]...[ קסמו דועך ומתרחק". 53

יסוד מרכזי ביצירת רקיע הוא האור, בפרט כשמדובר בהבעת הרוחניות והמסתורין

השמיימי של ירושלים. ביום הראשון לבריאה ציווה אלוהים: "יהְִי אוֹר" )בראשית א, ג(.

היקום הואר לפתע בכל תפארתו, כהבחנה בין טוב לרע. ירושלים ידועה באור הרך היורד

עליה, עוטפהּ ומלטפהּ. זהו זוהר לבן אלוהי, שקוף כמעט, טהור כבימי בראשית, האופף את

העיר, ובציור הנוכחי הוא פנימי וחיצוני, טבעי ועל־טבעי, בעת ובעונה אחת. לדידו, הזוהר

חושף את החבוי, והוא מקור וסמל למסתורין שמעבר לטבע. באמצעותו רקיע תופס את הרוח

ואת החזון הטמונים בעיר. החיפוש אחר האור הגנוז שנברא ביום הראשון ליווה את רקיע בכל

השנים שבהן צייר את עיר הקודש.

בציור זה חוברים יחדיו העבר, ההווה והעתיד: העבר טמון בחלק התחתון, הארצי והכהה

יותר, בארכיטקטורה העתיקה האופיינית לעיר הנחשפת כממעל, ובכך כמו נחלש כוח

המשיכה הארצי – כיפות, מבנים עתיקים, קשתות מתרוממות ורמזים לחומות ולשערים של

העיר העתיקה. ההווה נגלה בצורות המופשטות והקלילות יותר בשמיים, שכהד הן לעָבר

העתיק: דימויי צמחייה מבצבצים, ואת השמיים ממלאים אותיות ודימויים הדומים להן.

העתיד מצוי במרכז השמיים, בעומק הנוצר ברקע האמצעי של הציור – בהארה הלבנה

והטהורה הנוצרת בתוך הקשתות הכחולות הנעות אל תוך האופק. האור משקף סוג זמן הנע

באיטיות, כמו גם עומק המעצב את ירושלים כ"עיר הנצחית", שהיבטה הדתי־מדיטטיבי

מורגש במחוות הרוגע והרצינות שבתפילה. בהעצמת האור נקשרת ירושלים הארצית עם

ירושלים השמיימית. בשיאו של החיבור במרכז השמיים מתגלה המילה "הוא", המציינת

את נוכחות המושל והשולט בכול.

בציור זה פזורות האותיות ש', ל', ץ', הפונות כלפי מעלה ומקשרות אף הן בין ארץ

לשמיים. בצד ההבעה הגרפית והאסתטית, יש להן משמעויות סימבוליות ברורות ואף סמויות

של הקבלה: "האותיות נחשבות ככוחות עליונים, כמלאכי אלוהים ושליחיו לגילוי רצונו,

למילוי רצונו. מאחר שגילוי רצונו של אלוהים הוא גם מילויו, לא קיים פער בין הרצוי למצוי.

53 ראו: Wassily Kandinsky, Concerning the Spiritual in Art (Meneola, NY: Dover

.Publications, 1977), p. 53

עין לציון צופיה 279

הצווי האלוהי מתגלה דרך האותיות היוצרות את העולם". 54

האות ש' מעוררת אסוציאציות למילים "שמיים", "שלמות", "שלום", "שכינה" ו"שד־י".

זרועות האות ש', הבולטת מימין, מרמזות על מנורה שהקנים שלה מורמים כבתפילה בתחינה,

בהודיה או בהענקת ברכה. האות ש' והאות ץ' ארוגות ומופיעות שוב בתוך המנורה. שלוש

אותיות ל' צומחות כלפי מעלה בקבוצה מתוך המבנים בצידה הימני של התמונה. האותיות

האלה נראות כמו תווים מוזיקליים, והן נקשרות לעליזות, לריקוד, לשירה ולחגיגיות,

ומעוררות אסוציאציה למילה "הללויה" בשיר הלל לבורא עולם ולירושלים עירו. אותה ל'

מזכירה גם את הלימוד. האות ץ' נראית כצמח או כעץ, ומרמזת על הצדק של מעלה ומטה.

האם השם "דוד" בצד השמאלי העליון של הציור מרמז ל"עיר דוד", או שמא לשמו של

הצייר, המזוהה כל כך עם ירושלים?

האות י' הסמוכה לשם "דוד" ולחרכי הירי בחומה, הקצה העליון של האות ץ' מעל למבנה

שלוש הקשתות, וצורות דמויות דגל בשמיים – מזכירים גם הם תווי נגינה. ביסוד מוזיקלי זה

הציור יוצר סינסתזיה )עירוב חושים( המעצימה את החוויה כפי שאירע במעמד הר סיני: "וכְָל

הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" )שמות כ, יד(.

התפילה, שירת הנשמה, והמוזיקה, הבעת הרגש, מתמזגות בציור זה. התפילה כאן

משולשת: זו של הפרט; זו של העם המשבח ומהלל את האל כשהוא מייחל וכמהַּ להגיע

לעיר הקודש; ותפילת העיר עצמה לגאולה – תפילה הבוקעת מן הגגות ומן הכיפות.

המוזיקה מביעה את רגשותיו העמוקים והעדינים ביותר של האדם ונותנת להם פורקן.

התנ"ך מייחס משמעות רבה לשירה, למשל בשירת הים ושירת דבורה. הקשר בין המוזיקה,

התפילה וירושלים מוביל לשירת הלוויים בבית המקדש ולשיר השירים. המסורת היהודית

ספוגה במוזיקה המרוממת את הנשמה, מקלה על מכאובים ומביאה להתעלות הנפש. מאחר

שהמוזיקה נובעת מתחומים רוחניים גבוהים, והיא אף אמצעי להבעת צפונות הנפש, יכולה

זו להזדכך ולהיטהר דרכה, כמאמר המלך דוד: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָניָו בִּרְננָהָ"

)תהילים ק, ב(.

הציור משדר תחושה של נוף ירושלמי אופייני אך גם ייחודי. ההיבטים המציאותיים,

הארכיטקטוניים, הרוחניים והמיסטיים, התפילה ומהותה של ירושלים כעיר השלום והחזון

השמיימי, באים לידי ביטוי בציור ומשקפים את נקודת המפגש בין החומר לרוח, בין הגשמי

לנשגב, בין הארצי לאלוהי. אווירת קדושה חולשת על המקום כשהשקט והדומייה חודרים


54 כהנא, האותיות וסודותיהן, עמ' 36 .

ירושלים בתפילה , דוד רקיע



logo Web Design